דרוש סנדלר 2008. 4. 22
לא להאמין עד כמה יכול אדם להתאים את מידת נעליו לגודל האגו שלו. או אולי אפשר לומר כי הנעליים גדלות במקביל לגידול האגו. אדם חכם צריך לדעת כי הנעליים יישארו אחריו. לא מחייב שהוא ימות, הדבר יכול להיות גם במקרים בהם אדם ישנה את דרכו או יפרוש מתפקידו, במיוחד שזה תפקיד ציבורי.
ככל שתארך תקופת נעילת הנעליים כך תתאים הנעל לרגל; ויותר מכך, תתרגל הרגל לנעל עד כי בעל הרגל יטעה לחשוב כי הנעל הציבורית היא פרטית שלו ואולי זו הסיבה שאינו יכול, במודע או שלא במודע, להסכים שמישהו אחר ינעל את הנעל וינסה לשנות אותה ולהתאים אותה לרגלו שלו. או שמישהו אחר יעיז לחשוב כי הנעל הישנה התעקמה והתעוותה במשך השנים בהן התאימה את עצמה לרגל מסויימת על כל היבלות והעקמומיות האופייניות, כולל הריחות (שיש מי שיגדיר אותן כסרחון, דבר אופייני לנעליים שנעלו אותן תקופות ארוכות) ולכן יש לתקן אותה או אפילו לזרוק אותה וליצור נעל חדשה.
"שירתתי [ה-י- מופיעה במקו] את הציבור 31 שנה. שנים לא פשוטות, לא קלות. יועץ משפטי לממשלה, שופט מן השורה, נשיא בית המשפט העליון. והפילוסופיה שלי אומרת שכשאדם מסיים את תפקידו הוא מסיים את תפקידו. המסך יורד. לא תמיד אנשים יודעים לפרוש ואני חשבתי שצריך לדעת לפרוש, להסתלק, לומר שלום. ההחלטה שלי להשמיע קול כעת נובעת מכך שהשבר גדול. הגיעו מים עד נפש."
כך, בצניעות, עונה אהרון ברק לשאלתו של ארי שביט בדבר שתיקתו המתמשכת, אותה החליט עכשיו לשבור כי: "נעשיתי אדם חרד". את המילים : "אדם חרד" מתרגם ארי שביט ל"אזרח מודאג" (אולי משום שבצמד המילים "אזרח חרד" כבר השתמשו בהקשר אחר לפני כן). ולמה, או מפני מה הוא חרד כול כך? "מפני שהבעיה היא לא רק דניאל פרידמן, אלא הפרידמניזם"... [כל ההדגשות שלי א.ח.] ומה הוא הפרידמניזם הזה? אליבא דאהרון ברק: "פרידמניזם הוא בולמוס של עשייה מהיום למחר שכל כולה באה לפגוע בבית המשפט העליון ובנשיאו ללא התחשבות בתוצאות. פרידמניזם זה עלול ללוות אותנו גם אחרי שפרידמן ילך. פרידמניזם שיגרום לכך שיינתן כאן משקל הרבה יותר גדול לאינטרסים של הכלל על חשבון החירויות של הפרט. פרידמניזם שעלול לסכן את כל המפעל שבנו דורות של שופטים. המפעל הזה אדיר אך הוא ביסודו עדין, מאוד עדין, ממש שביר."
אני מודה ומתוודה כי כבר זמן רב שאני לא אוהב את אהרון ברק וגם לא הסתרתי בכתובים את אי-אהבתי לו. אני לא חושב שהוא יודע על כך, וגם אם היה יודע, אני לא חושב שהדבר היה מדיר שינה מעייניו, כי אני, מה אני?
כאשר יצא בהכרזתו כי הכל שפיט, היה לי הרצון לעורר, אם הייתי מעריך כי יש לי כוח לכך, תנועה ציבורית לפעול להדחתו ולסילוקו מבית המשפט; ולא רק מבית המשפט העליון, אלא מכל בית משפט. כי מי שחושב ואומר כי הכול שפיט מעיד על עצמו כמה דברים: הראשון, שהוא שחצן ללא גבול, ובכך שולל את עצמו לעסוק בכל ענין ציבורי ובמיוחד בעניני משפט. השני, שאו שאין לו מושג כול שהוא בנושאי ממשל תקין, או שהוא מזלזל זלזול טוטאלי בעיקרון הפרדת הרשויות, דבר המצביע על זלזול מוחלט במשטר דמוקרטי. השלישי, שלא ברור לו מה הוא תפקידו ותחום התעסקותו של הבג"ץ.
אין לי כול ספק, שתיאורטית, אהרון ברק מכיר את הדברים האלה. אולם כשמדובר באדם הזה עצמו הם כאילו לא נוגעים בו. שלושת אלה בצירופים שונים מחייבים שהאדם המאמין בהם, או הנוהג לפיהם, הינו אדם שלילי מיסודו, הן בפן הציבורי, הן בפן המשפטי והן בפן האישי. אני בטוח כי ברק לא חושב כך על עצמו.
לא הרביתי להשמיע את קולי כי ראיתי את היקף ההתעסקות הציבורית בדמותו, התעסקות שנעה לכל רוחב הסקאלה, החל מהערצה עיוורת ועד לשינאה עיוורת. התעסקות זו קיבלה ביטוי כמעט בכל שכבות הציבור, החל ממשפטנים למיניהם ואנשי מקצוע שונים בתחומי האקדמיה של מדעי החברה, ועד לציבורים פוליטיים מכל צבעי הקשת הפוליטית. כך שלא חשבתי שגם קולי, חסר החשיבות, יוסיף משהו.
והנה, ב-2008. 4. 11 פורסם בעיתון הארץ ראיון רחב ומקיף של ארי שביט עם כבוד השופט בדימוס, ראיון שיש בו עדות לכל האספקטים הנזכרים ועוד. ברצוני לנתח את הראיון הזה פיסקה אחר פיסקה כדי שנבין מי היה נשיא בית המשפט העליון, מה היא המורשת שהוא מוריש ליורשת שלו ושהוא מנסה להוריש לעם ישראל ולמדינת ישראל, ומה הסיבה למלחמה בינו לבין שר המשפטים דניאל פרידמן.
"הצילו"! צעקה הנשיאה החדשה. ואביר המשפט והצדק הבין מיד: "כשדורית בייניש טילפנה אלי לאמריקה והודיע [כך במקור] לי שמינו את דני לשר המשפטים ידעתי לאן אנחנו הולכים" [אנחנו מלך צרפת]... רציתי לקוות שפרידמן הוא אדם רציונלי שיבין את תפקידו כשר המשפטים. ותפקידו של שר משפטים הוא להגן על מערכת המשפט, לא לתקוף אותה. לחזק אותה, לא להרוס אותה. לכן אני יכול לומר שמעשיו של פרידמן לא באים לי כהפתעה ובכל זאת הם מפתיעים אותי. אתה יודע, כך זה עם המוות: הוא אף פעם לא מפתיע, אבל הוא בא כהפתעה".
אהרון ברק קיווה שפרידמן (הדני הזה שהתמנה פתאום לשר המשפטים) הוא "אדם רציונלי". הוא קיווה על אף שהכיר את המאמרים שלו ואת יחסו לנשיאת בית המשפט העליון, ועל סמך היכרות זו ידע לאן "אנחנו הולכים". לעומת זאת, על בסיס רצונו לקוות שפרידמן הוא אדם רציונלי הוא רצה להאמין שפרידמן יבין את תפקידו כשר משפטים הבנה שחייבת להתאים את עצמה להבנה שלו עצמו. הבנה זו אין לה ולא כלום עם תפקידו של שר משפטים, והבנתו של פרידמן את המערכת היא אחד הדברים שלהם ברק מתנגד מאוד, כי הרי זו התערבות של הרשות המבצעת בעצמאות הרשות השיפוטית, מה גם שברור שמיניו של שר המשפטים, כמו מיניו של כל שר הוא מעשה פוליטי מובהק.
כנראה שעל אף הכול אהרון ברק, הדמות הענקית הזו בעיני עצמו ושארי שביט עשה ממנו לא פחות מאלוהים (כפי שנראה מאוחר יותר), הוא לא כל כך גדול ובהחלט, מרגע שפרש מתפקידו, הוא גם לא כל כך אמיץ. כאמור, הוא נעשה אדם חרד מפני שהבעיה היא לא רק דניאל פרידמן, אלא הפרידמניזם. ובכל זאת דניאל פרידמן האיש, ולא רק בתפקיד שר המשפטים, חוזר ועולה בדבריו של ברק שוב ושוב:
"רציתי לקוות שפרידמן הוא אדם רציונלי", כלומר, שברק לא יודע אם פרידמן הוא אדם רציונלי. הוא אפילו לא חושב שפרידמן הוא אדם רציונלי, הוא רק מקווה שפרידמן הוא אכן אדם רציונלי.
"...הרי כבר עכשיו בא שר המשפטים ואומר לבית המשפט כך: קח את האקדח, שים אותו ליד הרקה שלך. אם אתה מחליט כמוני, כמו שאני רוצה, האקדח לא יירה. אבל אם תחליט לא כמו שאני רוצה האקדח יורה והסמכות שלך נופלת."
"ההתנהלות של שר המשפטים כוחנית וברוטלית... מהלך אימים על השופטים... מנסה לאלף את בית המשפט". ומה צפוי למערכת המשפט אם הרפורמות של שר המשפטים יתממשו? "זה סיוט. זו תחילתו של הסוף".
"מעשיו ודבריו של השר פרידמן מקעקעים את אושיות המערכת" [המשפטית א. ח.]
"...גם לפרידמן אין דיוויזיות. גם הוא אפיפיור. הבולמוס האובססיבי שלו גורם ליותר ויותר אנשים לחוש שמשהו פה לא בסדר."
"... צריך לבטל את כל השינויים שפרידמן עשה. הלוא הלב כואב. רק חורבות האיש ישאיר אחריו".
אפשר לומר כי מכאן עוסק המאמר בהשקפת עולמו של אהרון ברק. יקצר המצע מלנתח את דבריו על עקרונות שבחלק גדול מהן ישנן סתירות פנימיות. עד כי נדמה שלקראת סוף הפסוק שכח ברק את שאמר בתחילתו. אך מכיוון שדעתו על פרידמן בוערת בעצמותיו, אין הוא יכול שלא לחזור אליו לקראת סוף הכתבה, לכן אחזור גם אני לכך:
"... הצעות פרידמן יקשו מאוד על המלחמה לטוהר המידות. הדברים שאותם אמר על הפרקליטות הם דברים שלשר משפטים אסור לומר... יש כאן דבר מה שמאוד מדאיג אותי. אין זה רק פרידמן עצמו אלא איזה אווירה של מתירנות נורמטיבית. איזה אווירה של רפיון מוסרי ...".
"... רפורמות פרידמן יפגעו באופיה הדמוקרטי-חוקתי של ישראל. הם יפגעו בדמוקרטיה שלנו".
כל הציטוטים האלה באים ללמדנו בעיקר שני דברים והם: פחד פרידמן נפל על אהרון ברק. ברק שאולי לא אומר במפורש כי הוא משכמו ומעלה ושפרידמן הוא מסוכן משום שאינו מבין את החוקים והמשפטים כפי שברק מבין אותם ובנה אותם במשך שנים רבות שהיה נשיא בית המשפט העליון. או בקיצור, עלינו להבין כי האמת כולה נמצאת אצל ברק. "הרטוריקה שלי שיקפה אמת. אני פשוט אמרתי את האמת".
ארי שביט כתב באחת מ"הברקות" החכמה שלו "אתה חש גם כאב אישי, אהרון ברק? אתה חש שמעשי ידיך טובעים בים?" תרשו לי, ובמיוחד לאלה שאינם יודעים, להזכיר במה דברים אמורים. במקרה או שלא במקרה אנו נמצאים גם בימי חג הפסח. " מעשי ידיך" מכוון לבריאת האדם שזה הוא מעשי ידיו של אלוהים.
"טובעים בים" מכוון לגבורתו של האלוהים שהואצלה למשה ושבאה לידי ביטוי בהטבעת המצרים בזמן שרדפו אחרי בני ישראל בצאתם ממצרים.
אני מניח כי אהרון ברק מספיק חכם כדי לא להשוות את עצמו לאלוהים, לפחות לא בקול רם. אולם בהתייחסותו למעשיו ולמעשי אחרים, לדבריו ולדיברי אחרים. הוא מציג את עצמו כאלוהים, אם לא למעלה מזה. מכל מקום, במאמר הזה הוא לא סתר ולא "התווכח" עם ארי שביט על האמירה הזו.
הדבר השני שעלינו ללמוד מהציטוטים שלעיל הוא שברק מנסה שוב ושוב לעשות דמוניזציה לפרידמן, דבר הידוע היטב לכל טקטיקן ולכול מניפולטור, ואני חושב כי ברק לא היה מתבייש בכישרונו בתחומים האלה.
אני רוצה להבהיר כי אין אני ממעריציו של דני פרידמן וברור כי גם לא ממעריציו של אהרון ברק.
נראה לי כי במשך שנות כהונתו של ברק במערכת המשפטית ובמיוחד בשנים בהן כיהן בבית הדין הגבוה לצדק ובבית המשפט העליון הוא תפר לעצמו נעליים גדולות שהלכו וגדלו עם הגידול באגו שלו. וכפי שכבר אמרתי, כשנועלים נעליים תקופות ארוכות, הן מתעקמות ומתעוותות כדי שיתאימו לנועל אותן. לנעליים חדשות יש גם ריח חדש. נעליים ישנות נושאות איתן את ריחו של מי שנעל אותם, גם אם הריח הזה אינו נעים.
ברור כי נעליו של אהרון ברק הן נעלים ישנות ולכן יש צורך והכרח למצוא סנדלר שיוכל לעשות שני דברים. הוא יוכל לנסות ולתקן את הנעליים, או לזרוק אותן ואז לבנות נעליים חדשות שיתאימו לרגליו של בעל התפקיד החדש, במקרה שלנו לרגליה של השופטת בייניש. כל ניסיון של בייניש להתאים את נעלי ברק לרגליה יביא לא רק להרס רגליה שלה, אלא להרס המערכת המשפטית הקיימת.
לא להאמין עד כמה יכול אדם להתאים את מידת נעליו לגודל האגו שלו. או אולי אפשר לומר כי הנעליים גדלות במקביל לגידול האגו. אדם חכם צריך לדעת כי הנעליים יישארו אחריו. לא מחייב שהוא ימות, הדבר יכול להיות גם במקרים בהם אדם ישנה את דרכו או יפרוש מתפקידו, במיוחד שזה תפקיד ציבורי.
ככל שתארך תקופת נעילת הנעליים כך תתאים הנעל לרגל; ויותר מכך, תתרגל הרגל לנעל עד כי בעל הרגל יטעה לחשוב כי הנעל הציבורית היא פרטית שלו ואולי זו הסיבה שאינו יכול, במודע או שלא במודע, להסכים שמישהו אחר ינעל את הנעל וינסה לשנות אותה ולהתאים אותה לרגלו שלו. או שמישהו אחר יעיז לחשוב כי הנעל הישנה התעקמה והתעוותה במשך השנים בהן התאימה את עצמה לרגל מסויימת על כל היבלות והעקמומיות האופייניות, כולל הריחות (שיש מי שיגדיר אותן כסרחון, דבר אופייני לנעליים שנעלו אותן תקופות ארוכות) ולכן יש לתקן אותה או אפילו לזרוק אותה וליצור נעל חדשה.
"שירתתי [ה-י- מופיעה במקו] את הציבור 31 שנה. שנים לא פשוטות, לא קלות. יועץ משפטי לממשלה, שופט מן השורה, נשיא בית המשפט העליון. והפילוסופיה שלי אומרת שכשאדם מסיים את תפקידו הוא מסיים את תפקידו. המסך יורד. לא תמיד אנשים יודעים לפרוש ואני חשבתי שצריך לדעת לפרוש, להסתלק, לומר שלום. ההחלטה שלי להשמיע קול כעת נובעת מכך שהשבר גדול. הגיעו מים עד נפש."
כך, בצניעות, עונה אהרון ברק לשאלתו של ארי שביט בדבר שתיקתו המתמשכת, אותה החליט עכשיו לשבור כי: "נעשיתי אדם חרד". את המילים : "אדם חרד" מתרגם ארי שביט ל"אזרח מודאג" (אולי משום שבצמד המילים "אזרח חרד" כבר השתמשו בהקשר אחר לפני כן). ולמה, או מפני מה הוא חרד כול כך? "מפני שהבעיה היא לא רק דניאל פרידמן, אלא הפרידמניזם"... [כל ההדגשות שלי א.ח.] ומה הוא הפרידמניזם הזה? אליבא דאהרון ברק: "פרידמניזם הוא בולמוס של עשייה מהיום למחר שכל כולה באה לפגוע בבית המשפט העליון ובנשיאו ללא התחשבות בתוצאות. פרידמניזם זה עלול ללוות אותנו גם אחרי שפרידמן ילך. פרידמניזם שיגרום לכך שיינתן כאן משקל הרבה יותר גדול לאינטרסים של הכלל על חשבון החירויות של הפרט. פרידמניזם שעלול לסכן את כל המפעל שבנו דורות של שופטים. המפעל הזה אדיר אך הוא ביסודו עדין, מאוד עדין, ממש שביר."
אני מודה ומתוודה כי כבר זמן רב שאני לא אוהב את אהרון ברק וגם לא הסתרתי בכתובים את אי-אהבתי לו. אני לא חושב שהוא יודע על כך, וגם אם היה יודע, אני לא חושב שהדבר היה מדיר שינה מעייניו, כי אני, מה אני?
כאשר יצא בהכרזתו כי הכל שפיט, היה לי הרצון לעורר, אם הייתי מעריך כי יש לי כוח לכך, תנועה ציבורית לפעול להדחתו ולסילוקו מבית המשפט; ולא רק מבית המשפט העליון, אלא מכל בית משפט. כי מי שחושב ואומר כי הכול שפיט מעיד על עצמו כמה דברים: הראשון, שהוא שחצן ללא גבול, ובכך שולל את עצמו לעסוק בכל ענין ציבורי ובמיוחד בעניני משפט. השני, שאו שאין לו מושג כול שהוא בנושאי ממשל תקין, או שהוא מזלזל זלזול טוטאלי בעיקרון הפרדת הרשויות, דבר המצביע על זלזול מוחלט במשטר דמוקרטי. השלישי, שלא ברור לו מה הוא תפקידו ותחום התעסקותו של הבג"ץ.
אין לי כול ספק, שתיאורטית, אהרון ברק מכיר את הדברים האלה. אולם כשמדובר באדם הזה עצמו הם כאילו לא נוגעים בו. שלושת אלה בצירופים שונים מחייבים שהאדם המאמין בהם, או הנוהג לפיהם, הינו אדם שלילי מיסודו, הן בפן הציבורי, הן בפן המשפטי והן בפן האישי. אני בטוח כי ברק לא חושב כך על עצמו.
לא הרביתי להשמיע את קולי כי ראיתי את היקף ההתעסקות הציבורית בדמותו, התעסקות שנעה לכל רוחב הסקאלה, החל מהערצה עיוורת ועד לשינאה עיוורת. התעסקות זו קיבלה ביטוי כמעט בכל שכבות הציבור, החל ממשפטנים למיניהם ואנשי מקצוע שונים בתחומי האקדמיה של מדעי החברה, ועד לציבורים פוליטיים מכל צבעי הקשת הפוליטית. כך שלא חשבתי שגם קולי, חסר החשיבות, יוסיף משהו.
והנה, ב-2008. 4. 11 פורסם בעיתון הארץ ראיון רחב ומקיף של ארי שביט עם כבוד השופט בדימוס, ראיון שיש בו עדות לכל האספקטים הנזכרים ועוד. ברצוני לנתח את הראיון הזה פיסקה אחר פיסקה כדי שנבין מי היה נשיא בית המשפט העליון, מה היא המורשת שהוא מוריש ליורשת שלו ושהוא מנסה להוריש לעם ישראל ולמדינת ישראל, ומה הסיבה למלחמה בינו לבין שר המשפטים דניאל פרידמן.
"הצילו"! צעקה הנשיאה החדשה. ואביר המשפט והצדק הבין מיד: "כשדורית בייניש טילפנה אלי לאמריקה והודיע [כך במקור] לי שמינו את דני לשר המשפטים ידעתי לאן אנחנו הולכים" [אנחנו מלך צרפת]... רציתי לקוות שפרידמן הוא אדם רציונלי שיבין את תפקידו כשר המשפטים. ותפקידו של שר משפטים הוא להגן על מערכת המשפט, לא לתקוף אותה. לחזק אותה, לא להרוס אותה. לכן אני יכול לומר שמעשיו של פרידמן לא באים לי כהפתעה ובכל זאת הם מפתיעים אותי. אתה יודע, כך זה עם המוות: הוא אף פעם לא מפתיע, אבל הוא בא כהפתעה".
אהרון ברק קיווה שפרידמן (הדני הזה שהתמנה פתאום לשר המשפטים) הוא "אדם רציונלי". הוא קיווה על אף שהכיר את המאמרים שלו ואת יחסו לנשיאת בית המשפט העליון, ועל סמך היכרות זו ידע לאן "אנחנו הולכים". לעומת זאת, על בסיס רצונו לקוות שפרידמן הוא אדם רציונלי הוא רצה להאמין שפרידמן יבין את תפקידו כשר משפטים הבנה שחייבת להתאים את עצמה להבנה שלו עצמו. הבנה זו אין לה ולא כלום עם תפקידו של שר משפטים, והבנתו של פרידמן את המערכת היא אחד הדברים שלהם ברק מתנגד מאוד, כי הרי זו התערבות של הרשות המבצעת בעצמאות הרשות השיפוטית, מה גם שברור שמיניו של שר המשפטים, כמו מיניו של כל שר הוא מעשה פוליטי מובהק.
כנראה שעל אף הכול אהרון ברק, הדמות הענקית הזו בעיני עצמו ושארי שביט עשה ממנו לא פחות מאלוהים (כפי שנראה מאוחר יותר), הוא לא כל כך גדול ובהחלט, מרגע שפרש מתפקידו, הוא גם לא כל כך אמיץ. כאמור, הוא נעשה אדם חרד מפני שהבעיה היא לא רק דניאל פרידמן, אלא הפרידמניזם. ובכל זאת דניאל פרידמן האיש, ולא רק בתפקיד שר המשפטים, חוזר ועולה בדבריו של ברק שוב ושוב:
"רציתי לקוות שפרידמן הוא אדם רציונלי", כלומר, שברק לא יודע אם פרידמן הוא אדם רציונלי. הוא אפילו לא חושב שפרידמן הוא אדם רציונלי, הוא רק מקווה שפרידמן הוא אכן אדם רציונלי.
"...הרי כבר עכשיו בא שר המשפטים ואומר לבית המשפט כך: קח את האקדח, שים אותו ליד הרקה שלך. אם אתה מחליט כמוני, כמו שאני רוצה, האקדח לא יירה. אבל אם תחליט לא כמו שאני רוצה האקדח יורה והסמכות שלך נופלת."
"ההתנהלות של שר המשפטים כוחנית וברוטלית... מהלך אימים על השופטים... מנסה לאלף את בית המשפט". ומה צפוי למערכת המשפט אם הרפורמות של שר המשפטים יתממשו? "זה סיוט. זו תחילתו של הסוף".
"מעשיו ודבריו של השר פרידמן מקעקעים את אושיות המערכת" [המשפטית א. ח.]
"...גם לפרידמן אין דיוויזיות. גם הוא אפיפיור. הבולמוס האובססיבי שלו גורם ליותר ויותר אנשים לחוש שמשהו פה לא בסדר."
"... צריך לבטל את כל השינויים שפרידמן עשה. הלוא הלב כואב. רק חורבות האיש ישאיר אחריו".
אפשר לומר כי מכאן עוסק המאמר בהשקפת עולמו של אהרון ברק. יקצר המצע מלנתח את דבריו על עקרונות שבחלק גדול מהן ישנן סתירות פנימיות. עד כי נדמה שלקראת סוף הפסוק שכח ברק את שאמר בתחילתו. אך מכיוון שדעתו על פרידמן בוערת בעצמותיו, אין הוא יכול שלא לחזור אליו לקראת סוף הכתבה, לכן אחזור גם אני לכך:
"... הצעות פרידמן יקשו מאוד על המלחמה לטוהר המידות. הדברים שאותם אמר על הפרקליטות הם דברים שלשר משפטים אסור לומר... יש כאן דבר מה שמאוד מדאיג אותי. אין זה רק פרידמן עצמו אלא איזה אווירה של מתירנות נורמטיבית. איזה אווירה של רפיון מוסרי ...".
"... רפורמות פרידמן יפגעו באופיה הדמוקרטי-חוקתי של ישראל. הם יפגעו בדמוקרטיה שלנו".
כל הציטוטים האלה באים ללמדנו בעיקר שני דברים והם: פחד פרידמן נפל על אהרון ברק. ברק שאולי לא אומר במפורש כי הוא משכמו ומעלה ושפרידמן הוא מסוכן משום שאינו מבין את החוקים והמשפטים כפי שברק מבין אותם ובנה אותם במשך שנים רבות שהיה נשיא בית המשפט העליון. או בקיצור, עלינו להבין כי האמת כולה נמצאת אצל ברק. "הרטוריקה שלי שיקפה אמת. אני פשוט אמרתי את האמת".
ארי שביט כתב באחת מ"הברקות" החכמה שלו "אתה חש גם כאב אישי, אהרון ברק? אתה חש שמעשי ידיך טובעים בים?" תרשו לי, ובמיוחד לאלה שאינם יודעים, להזכיר במה דברים אמורים. במקרה או שלא במקרה אנו נמצאים גם בימי חג הפסח. " מעשי ידיך" מכוון לבריאת האדם שזה הוא מעשי ידיו של אלוהים.
"טובעים בים" מכוון לגבורתו של האלוהים שהואצלה למשה ושבאה לידי ביטוי בהטבעת המצרים בזמן שרדפו אחרי בני ישראל בצאתם ממצרים.
אני מניח כי אהרון ברק מספיק חכם כדי לא להשוות את עצמו לאלוהים, לפחות לא בקול רם. אולם בהתייחסותו למעשיו ולמעשי אחרים, לדבריו ולדיברי אחרים. הוא מציג את עצמו כאלוהים, אם לא למעלה מזה. מכל מקום, במאמר הזה הוא לא סתר ולא "התווכח" עם ארי שביט על האמירה הזו.
הדבר השני שעלינו ללמוד מהציטוטים שלעיל הוא שברק מנסה שוב ושוב לעשות דמוניזציה לפרידמן, דבר הידוע היטב לכל טקטיקן ולכול מניפולטור, ואני חושב כי ברק לא היה מתבייש בכישרונו בתחומים האלה.
אני רוצה להבהיר כי אין אני ממעריציו של דני פרידמן וברור כי גם לא ממעריציו של אהרון ברק.
נראה לי כי במשך שנות כהונתו של ברק במערכת המשפטית ובמיוחד בשנים בהן כיהן בבית הדין הגבוה לצדק ובבית המשפט העליון הוא תפר לעצמו נעליים גדולות שהלכו וגדלו עם הגידול באגו שלו. וכפי שכבר אמרתי, כשנועלים נעליים תקופות ארוכות, הן מתעקמות ומתעוותות כדי שיתאימו לנועל אותן. לנעליים חדשות יש גם ריח חדש. נעליים ישנות נושאות איתן את ריחו של מי שנעל אותם, גם אם הריח הזה אינו נעים.
ברור כי נעליו של אהרון ברק הן נעלים ישנות ולכן יש צורך והכרח למצוא סנדלר שיוכל לעשות שני דברים. הוא יוכל לנסות ולתקן את הנעליים, או לזרוק אותן ואז לבנות נעליים חדשות שיתאימו לרגליו של בעל התפקיד החדש, במקרה שלנו לרגליה של השופטת בייניש. כל ניסיון של בייניש להתאים את נעלי ברק לרגליה יביא לא רק להרס רגליה שלה, אלא להרס המערכת המשפטית הקיימת.
